Rafi Falk (1929–2019)

 

 

Indifferent to their wishes, fate often plays with men, commanding twists and turns and new beginnings, some rather hard. Others laugh at fate, determined to strike an independent path by the force of their own will. The life of Raphael Falk, known to all as Rafi, exemplifies both, a kind of paradox. At the age of five, as the Nazi grip over Germany strengthened, Rafi left his home in Frankfurt am Main for Palestine. His father, a doctor, settled the family in the north of Eretz Israel, and while Rafi’s Hebrew suffered from a strong German (known as Yekke) accent, he loved his new home and determined to fit in. Still, Palestine was no Europe. To some, Rafi’s classical training and confident philosophical outlook seemed obtuse. Ultimately drawn to genetics, he travelled to Stockholm to complete a masters degree; one could not then study genetics in the Promised Land. But with increasingly more Jewish refugee scientists arriving on the shores of the young Israel and the state investing in science and technology, horizons broadened. Returning to his adopted land, Rafi would be one of the first students in the country to complete a doctorate in the field.

​

It was on to America after that, to work as a post-doc with the Nobel Laureate Hermann J. Muller. He would visit Curt Stern’s lab as well, another refugee who had escaped the Nazis, and, like Muller, had trained in the famous Fly Room of Thomas Hunt Morgan and his posse at Columbia. These were the greats of Genetics, and, following Watson and Crick’s elucidation of the structure of DNA, Rafi and his generation would now take their ground-laying work to another level. When Muller had used X-rays in the 1920s to induce mutations in flies, he had no idea what was happening at the molecular level. When Rafi did the same in the 1950s and 60s, he already understood that the mutations were changing the code.

​

In time Rafi became a central pillar of the Genetics Department at the Hebrew University in Jerusalem, where he made his home with his wife Ruma, a distinguished academic statistician in her own right. His punctuality and inability to suffer fools gladly became legion. “Aaaach!” he would grunt in a seminar room or standing somewhat bent out of shape in the cavernous halls of the department, spastically waving away some poor soul’s flimsy argument. Rafi’s intellectual appetite was prodigious, and before long could not be satisfied entirely by genetic analysis; beginning in the early 1980s the history and philosophy of biology increasingly preoccupied his mind. Like Ernst Mayr in America, he became one of the leading practitioners of the field now offering serious reflection on its intellectual growth and social relations. In particular, Rafi turned to the history of genetics in Palestine/Israel, showing how early attempts at studying the population genetics of Jews reflected Zionist agendas. Some early Zionist leaders and personages, such as the biologist Max Nordau and the anthropologist Arthur Ruppin, as well as the national poet Bialik, harbored racialist aspiration — they’d been trained in Europe and thought in eugenic terms about the Jews settling the land. The research project would ultimately be published in its English version as Zionism and the Biology of the Jews, and pulled no punches. As a young scholar just starting to walk down his own path, I felt exhilarated in his presence. I recall many Friday mornings, sitting in Rafi’s cramped study, surrounded by and virtually buried in books, many of them leather bound hardback classics in the original language, sipping tea and eating strudel and talking about biology. It felt like a time machine had kidnapped us to Germany before the war.

​

Rafi knew things, and his brain was his fortress. His true greatness came out later in life, to my mind, when he revisited the fundamental concepts upon which he and his generation built their careers. Most people’s minds close with time; Rafi’s just continued to open. In a co-edited volume, The Concept of the Gene in Development and Evolution, as well as a careful historical study of his own, Genetic Analysis: A History of Genetic Thinking, Rafi trained his penetrating gaze at the beginnings of the science of heredity, showing how dogmas that were effective for their times became ensconced over generations, reifying biological phenomena. Thus did it transpire that a man whose entire career had been built on the back of the gene came to doubt the very existence of the gene, at least in the particulate form in which it had been constructed and passed down to him. Instead, he championed complex genetic systems at the nuclear and cellular level, showing how they played their role in heredity and evolution, and advocating for more nuanced conceptualizations. For Rafi, it wasn’t just science, but rather a matter of principle: the aura with which the particulate gene had enveloped itself had served dark ideologies, from the Nazis to the early American eugenicists, all the way to nationalist radical Jews.

​

Rafi thought he knew the world more intimately, both biologically and politically. His world was not a deterministic one, but rather one full of choice, where human beings acting freely could use their powers of reason to fight for just causes. A man whose life was shaped by the dramatic vicissitudes of the twentieth century, he was convinced not only that this was the case, but that it ought to be.

We dearly miss him already.

Oren Harman
Bar Ilan University

בשם חברות וחברי מרכז  אדלשטיין להיסטוריה ופילוסופיה של המדע, אני מודיעה בצער על פטירתו של פרופ׳ מרק שטיינר, ידיד המרכז ופעיל ותיק בו, מחשובי ההוגים בארץ ובעולם בפילוסופיה של המדע ושל המתמטיקה. הנה קישור לרשימת פרסומיו.

​

כחוט השני עוברת בהגותו של שטיינר גישתו האנטי-נטורליסטית, המעניקה לבני האדם מקום מיוחד בקוסמוס. בספרו  The Applicability of Mathematics as a Philosophical Problem (Harvard University Press, 2000) הוא עוסק בשאלה, כיצד ניתן להסביר את העובדה שמושגים מתמטיים מאפשרים לתאר ולחזות תופעות פיזיקליות. חקירה מפורטת של דוגמאות מאתגרות מתולדות המדע מביאה אותו למסקנה ש״היקום אינו אדיש למטרות ולערכים של בני האדם״. גם בהקדמה שכתב לאחרונה לתרגום המחודש למסכת על טבע האדם מאת דיויד יום (בעריכתו המדעית) מדגיש שטיינר את מגבלותיהן של גישות נטורליסטיות. הוא כותב שלפי יום, ״השכל אינו יסוד מוסד לא לידיעה המדעית ולא למוסר. ... הורדת השכל מרום מעמדו בתורות המוסר המסורתיות אינה מביאה כל עיקר לידי ניהיליזם מוסרי . ... מהו אפוא הבסיס למוסר, אם לא השכל? הרגשות.״ בדרך זו, טוען שטיינר, מחזיר יום אל מגרש המשחקים את הגורם שאותו ניסה לסלק מן המטפיזיקה: האני. 

​

בהיותי תלמידת שנה א׳ בפיזיקה שמעתי הרצאה כלשהי של מרק, ובה סיפר לנו כדלקמן (סיפור שלבטח אינו אמיתי!). נרשמתי ללימודי פילוסופיה, אמר, כדי שיסייעו לי לגבש רעיון חשוב שעליו רציתי לכתוב. אמרו לי שקודם אלמד קצת. כשהגעתי לדוקטורט ורציתי לכתוב רעיון זה אמרו לי שעדיף שקודם אשיג דוקטורט. בהיותי מרצה צעיר יעצו לי שלא לכתוב רעיון זה כדי להשיג קביעות וקידום. והיום, כשאני פרופסור לפילוסופיה עם קביעות, ניגשתי סוף סוף לכתוב את הרעיון - ושכחתי מהו.
לקח זה היה ועודנו לנגד עיניי. 

​

סגנונו המיוחד של מרק וחוש ההומור הידוע שלו באים לידי ביטוי בהרצאה זו:
https://www.youtube.com/watch?v=RDPEGPpYvnQ

 

תנחומינו למשפחה האבלה.
 

יהי זכרו ברוך.

אורלי שנקר.

ד"ר שאול כ״ץ, אשר הלך לעולמו ב-14 במרץ, ייזכר בקרב ההיסטוריונים של המדע בעיקר בזכות התמסרותו לקידום חקר ההיסטוריה של המדע הישראלי, כלומר מדע שצמח בארץ מן התקופה של האימפריה העותומנית ועד היום .מאמרו האחרון ״וייצמן כמדינאי מדע״[1], היווה גולת כותרת לעיסוקו בנושא.

​

את המונח ״מדינאי מדע״ פגשנו, העוסקים בתחומים של המטה-מדע - הסטוריה, פילוסופיה, סוציולוגיה ומדעי המדינה – בזכות ירון אזרחי שלימד את הקורס הראשון בנושא של מדיניות מדע באמצע שנות ה-70. בניגוד אליי, שאול לא היה זקוק לקרדיט עבור הקורס אך נכח בו מפני ששמו הנרדף היה ״סוציולוגיה פוליטית של המדע״ כהבהרה לאלה שעבורם ״מדיניות מדע״ היה נועז מדי . כמו-כן, בהיותו אז חוקר זוטר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, המונח והיישום של סוציולוגיה פוליטית לא היו זרים לו, במובנם המקרו והמיקרו כולל בהקשר הפנים מחלקתי.

נתקלתי בראשונה בשמו של שאול כ״ץ כמחבר שותף, יחד עם מורו ורבו, יוסף בן דוד ז״ל שהלך מאתנו בטרם עת כבר ב-1986, במאמר על סוציולוגיה של החקלאות בארץ. מאמר זה התפרסם בכתב העת מינרבה ב-1976, והסתמך על עבודת הדוקטורט של שאול אצל בן דוד[2]. באותה תקופה לא הכרתי את שאול היטב וזהותו בעיניי ובעיני תלמידי המוסמך בהיסטוריה ופילוסופיה של המדע (עליהם נמנו גם מרה בלר, ימימה בן מנחם, וגד פרוידנטל) היתה כ״אסיסטנט״ של בן דוד, מעין שילוב של עוזר הוראה ומחקר.

​

לאחר מותו בטרם עת של בן דוד, ובעקבות ״סוציולוגיה פוליטית של המחלקה לסוציולוגיה״[3], שאול הצטרף למכון ליהדות זמננו. במכון זה, לאחר ששימש כעורך שותף של שניים מהכרכים של "תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים", גילה שאול את ייעודו המקצועי כחוקר ומקדם חקר המדע הישראלי. שאול אירגן סדנא בנושא זה במוסד ון ליר בירושלים, וכך נסחפתי גם אני לנושא כששאול הזמין אותי להרצאת אורח והבהיר שעליי לדבר רק על נושא של מדע ישראלי. זה לא היה פשוט כי עד אז עסקתי בהיסטוריה משווה של ביולוגיה מולקולרית, ולמרות כיסוי רחב יחסית של ארצות כמו בריטניה, צרפת וארה״ב, בישראל לא עסקתי[4].  

​

לאחר מאמץ מחשבתי מסוים, נזכרתי שגיליתי בעבר בארכיון אמריקאי, בו לא רק חקרתי אלא גם התפרנסתי כסטודנטית מסייעת לארכיבאים בהכנתו לקיטלוג, שמדען מחלוצי הדנ״א מאוניברסיטת מקולומביה עליו כתבתי את מאמרי הראשון, לא הוזמן לכנס בינלאומי למקרו מולקולות שהתקיים במכון ויצמן ב-1956. החלטתי לחקור כיצד יתכן הדבר, וזה הביא אותי בין היתר לארכיונים של המארגנים, חלקם בחו״ל. המארגן המקומי של הכנס ב-1956 היה אהרן קציר, ובאמצעותו ניתן היה להבין איך הכנס המדעי הגדול הראשון בארץ, ״נחטף״ לצרכי פוליטיקה, גם פנימית וגם חיצונית. עבודתי על ההרצאה ובעקבותיה על מאמר ששאול הזמין אצלי עבור כרך מיוחד ל-60 שנות מדינה[5], חשפו אותי לעיסוקיו של שאול בנושא זה, שכללו בין היתר מאמר על פועלו של אהרון קציר ביסוד האקדמיה למדעים[6].

פרופ׳ ירון אזרחי הלך מאיתנו היום, יום רביעי 30.1.19, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. זהו יום עצוב לכולנו.

​

פרופ׳ אזרחי היה אינטלקטואל מעמיק, איש מדע המדינה ופילוסופיה פוליטית. כתיבתו חצתה תחומי ידע רבים, הן ציבוריים והן אקדמיים, כאלה שעוסקים בדמוקרטיה הישראלית והאמריקאית, בהיסטוריה של המדע המערבי ובמסורת החשיבה הפוליטית, מימי הובס ועד ימינו, ובחיבור ביניהם. הישגיו רבים ומעמידים אותו בחזית אחת עם גדולי החוקרים בעולם. את הדוקטורט שלו קיבל מאוניברסיטת הרווארד והצטרף לסגל האוניברסיטה העברית בשנת 1972. במהלך הקריירה שלו הוא שימש כיועץ לגופים רבים כמו הבית הלבן, האקדמיה האמריקאית הלאומית למדעים, וועדת קרנגי למדיניות המדע, OECD, והאקדמיה הישראלית הלאומית למדעים. אזרחי היה חבר בכיר במכון ון ליר ירושלים, שהה כעמית מחקר במרכז ללימודים מתקדמים באוניברסיטת סטנפורד, וכפרופסור אורח באוניברסיטאות פנסילבניה, דיוק, הרווארד, פרינסטון, בראון,  ב ETH ציריך ובמרכז קרן רוקפלר בבלג׳יו.

​​

במאמריו ובספריו הניח ירון כמה מהיסודות המושגיים החשובים בלימודי מדע, טכנולוגיה וחברה. ספרו משנת 1990 על נפילתו של איקרוס[1], השפיע רבות  על לימודי מדע, טכנולוגיה וחברה. הספר עוסק באופן שבו המדע האמפריציסטי-ניסויי הפך למודל עבור הפוליטיקה האמריקאית ולמשאב לביסוס סמכות פוליטית והשגת לגיטימציה בציבור. בכך הוא הרחיב את הדיון בקשר שבין מדע לפוליטיקה מהתמקדות בפרקטיקות שבמרחב המצומצם של המעבדה אל תפקיד המדע והטכנולוגיה במדינה המודרנית ובמשטר דמוקרטי. גם ספרו מ-2012 אשר עוסק בפעולת הדמיון של דמוקרטיות[2] מתייחס אל הקשר שבין מדע, טכנולוגיה והסדר הפוליטי חברתי, אבל בשעה שספרו הראשון מתאר את מקור הסמכות הפוליטית כמבוססת על המדע הניסויי ועל חוקי הטבע, הרי שבספר זה אזרחי מתמקד באמצעי התקשורת ההמונים ובייצוגים מהתרבות הפופולרית אשר באמצעותן חברות וציבורים גדולים מדמיינים את הסדר החברתי ובכך הם מעצבים את המציאות הפוליטית בת זמננו. אזרחי כתב מאמרים רבים שיוצרים זיקה בין המדע לחשיבה הפוליטית. בשנת 1995 טבע את המושג ״אפיסטמולוגיה אזרחית״ שלימים יפותח בספר designs on nature אותו כתבה עמיתתו וחברתו פרופ׳ שילה ג׳זנוף[3].

​

​

כתיבתו של ירון היתה גם פובליציסטית ונבעה ממחויבות אזרחית עמוקה להשפיע ביצירת סדר חברתי ליברלי מתוקן. הוא התראיין באמצעי התקשורת הדיגיטליים בישראל ובארה״ב כמו הBBC, CNN,  ובתוכניות -"60 דקות"‏ "Charlie Rose",. הוא פרסם מאמרי דעה בעיתונות היומית המקומית והבינל״א כמו "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" ו"טיים מגזין״. בשנת 1992 הצטרף כעמית בכיר למכון הישראלי לדמוקרטיה, ובתפקידו זה, יחד עם קולגות מהמכון ועיתונאים בכירים, פעל להקמת העין השביעית, כתב עת אשר עסק בסוגיות אתיות שאיתן מתמודדת העיתונות ובתפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה. בשנים אלה הוא פרסם את הספרים: בעלות צולבת - שליטה ותחרות בשוק התקשורת הישראלי: היבטים כלכליים ומשפטיים והשלכותיהם על הדמוקרטיה הישראלית (עם זוהר גושן ושמואל לשם); ישראל לקראת דמוקרטיה חוקתית: עקרונות לתיקון מדינה ומשטר (עם מרדכי קרמינצר), 2001; Rubber Bullets: Power and Conscience in Modern Israel.

​

בשנת 2017 יצא לאור הספר להלחין כוח, לשיר חירות: קשרים גלויים וסמויים בין מוזיקה לפוליטיקה במערב, אותו כתבו יחד הזוג פרופ׳ רות הכהן-פינצ׳ובר ופרופ׳ ירון אזרחי. ״המוזיקה היא אחד מאמצעי הביטוי המרכזיים של חברה מתפתחת, ופה הפלורליזם המוזיקלי נותן את האפשרות לריבוי הביטויים האלה שישקפו את החברה שלנו״ כך אמר בראיון עם צאתו של הספר.

 

שנינותו של פרופ' ירון אזרחי, מבטו הנוקב, לשונו החדה, חוש ההומור שלו, גם זה העצמי, קסמו האישי, וחברותו יחסרו עד מאד.

 

ד״ר ענת לייבלר,

התוכנית ללימודי מדע, טכנולוגיה וחברה

אוניברסיטת בר-אילן

 

[1] The Descent of Icarus: Science and the Transformation of Contemporary Democracy, Harvard University Press, 1990.

[2] Imagined Democracies: Necessary Political Fictions, Cambridge University Press, 2012.

[3] Jasanoff, Sheila. Designs on nature: Science and democracy in Europe and the United States. Princeton University Press, 2011