top of page
דברים לזכרו של פרופ' שבתאי אונגורו ז"ל
מאת פרופ' אורנה הררי
 החוג ללימודים קלסיים והחוג לפילוסופיה, אוניברסיטת תל אביב

Sabetai Unguru (1931 Podul Iloaiei, Romania – 2024 Haifa, Israel)

“You just need to understand what you read”. This was one of the instructions that Sabetai Unguru gave me when I started to work on my PhD dissertation under his supervision. But, surely – I thought then and did not dare to say – we need to do much more than that. We need to analyze, contextualize, problematize, and engage in other scholarly activities that end with the suffix “ize”. This instruction and my puzzlement came back to my mind years later when I heard myself giving this same instruction to one of my own graduate students. At that moment I realized that this seemingly trivial instruction encapsulates Sabetai’s prominent personality trait: uncompromising commitment to the truth. This commitment underlies his most significant and influential contributions to the historiography of science in his 1975 article, “On the Need to Rewrite the History of Greek Mathematics, and his 1979, “History of Ancient Mathematics – Some Reflections on the State of the Art”. By “just understanding what he read”, in these articles he revolutionized the field. He questioned the orthodox view at the time that in Books II and VI of Euclid’s Elements and in Apollonius of Perga’s Conics we find “geometric algebra”. He pointed at the limitations of focusing on the universal mathematical ideas that we share with ancient Greek mathematicians, thereby revealing the importance of their unique mathematical culture, as expressed in their specific methods, practices, and modes of formulation, for understanding Greek mathematical texts. This approach shaped the way by which the history of Greek mathematics is written today, and it also contributed to the methodological turn that made the study of the sciences of past historical strictly speaking, i.e. a study that belongs to history as a discipline and seeks to avoid anachronism inasmuch as it is possible. Half a century ago, however, this interpretation was fiercely criticized but, in keeping with his uncompromising commitment to the truth, Sabetai as a young scholar stood his ground. With the same commitment, he also stood behind us, his students, in our own pursuit after what arises from just understanding what we read. It suffices to list the names of some of his students who became distinguished historians to present this rare quality of Sabetai as a teacher: David Rowe, Liba Taub, Leo Corry, Reviel Netz, Michael Fried, Raz Chen-Morris, and Alain Bernard. Sabetai’s uncompromising commitment to the truth found expression not only in his scholarly and academic activities, but also in his personal interactions. Briefly put, he was a true friend. He listened carefully, tried to understand other people in the same prudent and precise way that he approached Greek mathematical texts, and above all he genuinely cared. By the scholarly community, he will be remembered as an eminent and enlightening historian. By those who had the privilege of knowing him personally, he will be remembered in the way that, I think, mattered to him more than his scholarly renown, i.e. as a real mensch. 

דברים לזכרו של פרופ' יוסף אגסי ז"ל
מאת ד"ר נמרוד בר-עם
מכללת ספיר
רפי פלק זל.JPG
דברים לזכרו של פרופ' רפי פלק ז"ל
מאת פרופ' אורן הרמן
התכנית למדע, טכנולוגיה וחברה. בר אילן.  

Rafi Falk (1929–2019)



Indifferent to their wishes, fate often plays with men, commanding twists and turns and new beginnings, some rather hard. Others laugh at fate, determined to strike an independent path by the force of their own will. The life of Raphael Falk, known to all as Rafi, exemplifies both, a kind of paradox. At the age of five, as the Nazi grip over Germany strengthened, Rafi left his home in Frankfurt am Main for Palestine. His father, a doctor, settled the family in the north of Eretz Israel, and while Rafi’s Hebrew suffered from a strong German (known as Yekke) accent, he loved his new home and determined to fit in. Still, Palestine was no Europe. To some, Rafi’s classical training and confident philosophical outlook seemed obtuse. Ultimately drawn to genetics, he travelled to Stockholm to complete a masters degree; one could not then study genetics in the Promised Land. But with increasingly more Jewish refugee scientists arriving on the shores of the young Israel and the state investing in science and technology, horizons broadened. Returning to his adopted land, Rafi would be one of the first students in the country to complete a doctorate in the field.

It was on to America after that, to work as a post-doc with the Nobel Laureate Hermann J. Muller. He would visit Curt Stern’s lab as well, another refugee who had escaped the Nazis, and, like Muller, had trained in the famous Fly Room of Thomas Hunt Morgan and his posse at Columbia. These were the greats of Genetics, and, following Watson and Crick’s elucidation of the structure of DNA, Rafi and his generation would now take their ground-laying work to another level. When Muller had used X-rays in the 1920s to induce mutations in flies, he had no idea what was happening at the molecular level. When Rafi did the same in the 1950s and 60s, he already understood that the mutations were changing the code.

In time Rafi became a central pillar of the Genetics Department at the Hebrew University in Jerusalem, where he made his home with his wife Ruma, a distinguished academic statistician in her own right. His punctuality and inability to suffer fools gladly became legion. “Aaaach!” he would grunt in a seminar room or standing somewhat bent out of shape in the cavernous halls of the department, spastically waving away some poor soul’s flimsy argument. Rafi’s intellectual appetite was prodigious, and before long could not be satisfied entirely by genetic analysis; beginning in the early 1980s the history and philosophy of biology increasingly preoccupied his mind. Like Ernst Mayr in America, he became one of the leading practitioners of the field now offering serious reflection on its intellectual growth and social relations. In particular, Rafi turned to the history of genetics in Palestine/Israel, showing how early attempts at studying the population genetics of Jews reflected Zionist agendas. Some early Zionist leaders and personages, such as the biologist Max Nordau and the anthropologist Arthur Ruppin, as well as the national poet Bialik, harbored racialist aspiration — they’d been trained in Europe and thought in eugenic terms about the Jews settling the land. The research project would ultimately be published in its English version as Zionism and the Biology of the Jews, and pulled no punches. As a young scholar just starting to walk down his own path, I felt exhilarated in his presence. I recall many Friday mornings, sitting in Rafi’s cramped study, surrounded by and virtually buried in books, many of them leather bound hardback classics in the original language, sipping tea and eating strudel and talking about biology. It felt like a time machine had kidnapped us to Germany before the war.

Rafi knew things, and his brain was his fortress. His true greatness came out later in life, to my mind, when he revisited the fundamental concepts upon which he and his generation built their careers. Most people’s minds close with time; Rafi’s just continued to open. In a co-edited volume, The Concept of the Gene in Development and Evolution, as well as a careful historical study of his own, Genetic Analysis: A History of Genetic Thinking, Rafi trained his penetrating gaze at the beginnings of the science of heredity, showing how dogmas that were effective for their times became ensconced over generations, reifying biological phenomena. Thus did it transpire that a man whose entire career had been built on the back of the gene came to doubt the very existence of the gene, at least in the particulate form in which it had been constructed and passed down to him. Instead, he championed complex genetic systems at the nuclear and cellular level, showing how they played their role in heredity and evolution, and advocating for more nuanced conceptualizations. For Rafi, it wasn’t just science, but rather a matter of principle: the aura with which the particulate gene had enveloped itself had served dark ideologies, from the Nazis to the early American eugenicists, all the way to nationalist radical Jews.

Rafi thought he knew the world more intimately, both biologically and politically. His world was not a deterministic one, but rather one full of choice, where human beings acting freely could use their powers of reason to fight for just causes. A man whose life was shaped by the dramatic vicissitudes of the twentieth century, he was convinced not only that this was the case, but that it ought to be.

We dearly miss him already.

Oren Harman
Bar Ilan University

מרק שטיינר.jfif
דברים לזכרו של פרופ' מרק שטיינר ז"ל
מאת פרופ' אורלי שנקר.
התכנית להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים, האוניברסיטה העברית

בשם חברות וחברי מרכז  אדלשטיין להיסטוריה ופילוסופיה של המדע, אני מודיעה בצער על פטירתו של פרופ׳ מרק שטיינר, ידיד המרכז ופעיל ותיק בו, מחשובי ההוגים בארץ ובעולם בפילוסופיה של המדע ושל המתמטיקה. הנה קישור לרשימת פרסומיו.

כחוט השני עוברת בהגותו של שטיינר גישתו האנטי-נטורליסטית, המעניקה לבני האדם מקום מיוחד בקוסמוס. בספרו  The Applicability of Mathematics as a Philosophical Problem (Harvard University Press, 2000) הוא עוסק בשאלה, כיצד ניתן להסביר את העובדה שמושגים מתמטיים מאפשרים לתאר ולחזות תופעות פיזיקליות. חקירה מפורטת של דוגמאות מאתגרות מתולדות המדע מביאה אותו למסקנה ש״היקום אינו אדיש למטרות ולערכים של בני האדם״. גם בהקדמה שכתב לאחרונה לתרגום המחודש למסכת על טבע האדם מאת דיויד יום (בעריכתו המדעית) מדגיש שטיינר את מגבלותיהן של גישות נטורליסטיות. הוא כותב שלפי יום, ״השכל אינו יסוד מוסד לא לידיעה המדעית ולא למוסר. ... הורדת השכל מרום מעמדו בתורות המוסר המסורתיות אינה מביאה כל עיקר לידי ניהיליזם מוסרי . ... מהו אפוא הבסיס למוסר, אם לא השכל? הרגשות.״ בדרך זו, טוען שטיינר, מחזיר יום אל מגרש המשחקים את הגורם שאותו ניסה לסלק מן המטפיזיקה: האני. 

בהיותי תלמידת שנה א׳ בפיזיקה שמעתי הרצאה כלשהי של מרק, ובה סיפר לנו כדלקמן (סיפור שלבטח אינו אמיתי!). נרשמתי ללימודי פילוסופיה, אמר, כדי שיסייעו לי לגבש רעיון חשוב שעליו רציתי לכתוב. אמרו לי שקודם אלמד קצת. כשהגעתי לדוקטורט ורציתי לכתוב רעיון זה אמרו לי שעדיף שקודם אשיג דוקטורט. בהיותי מרצה צעיר יעצו לי שלא לכתוב רעיון זה כדי להשיג קביעות וקידום. והיום, כשאני פרופסור לפילוסופיה עם קביעות, ניגשתי סוף סוף לכתוב את הרעיון - ושכחתי מהו.
לקח זה היה ועודנו לנגד עיניי. 

סגנונו המיוחד של מרק וחוש ההומור הידוע שלו באים לידי ביטוי בהרצאה זו:


תנחומינו למשפחה האבלה.

יהי זכרו ברוך.

אורלי שנקר.

שאול כץ זל.jpg
דברים לזכרו של ד"ר שאול כ"ץ ז"ל

מאת ד"ר פנינה אביר-עם

ד"ר שאול כ״ץ, אשר הלך לעולמו ב-14 במרץ, ייזכר בקרב ההיסטוריונים של המדע בעיקר בזכות התמסרותו לקידום חקר ההיסטוריה של המדע הישראלי, כלומר מדע שצמח בארץ מן התקופה של האימפריה העותומנית ועד היום .מאמרו האחרון ״וייצמן כמדינאי מדע״[1], היווה גולת כותרת לעיסוקו בנושא.

את המונח ״מדינאי מדע״ פגשנו, העוסקים בתחומים של המטה-מדע - הסטוריה, פילוסופיה, סוציולוגיה ומדעי המדינה – בזכות ירון אזרחי שלימד את הקורס הראשון בנושא של מדיניות מדע באמצע שנות ה-70. בניגוד אליי, שאול לא היה זקוק לקרדיט עבור הקורס אך נכח בו מפני ששמו הנרדף היה ״סוציולוגיה פוליטית של המדע״ כהבהרה לאלה שעבורם ״מדיניות מדע״ היה נועז מדי . כמו-כן, בהיותו אז חוקר זוטר במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטה העברית, המונח והיישום של סוציולוגיה פוליטית לא היו זרים לו, במובנם המקרו והמיקרו כולל בהקשר הפנים מחלקתי.

נתקלתי בראשונה בשמו של שאול כ״ץ כמחבר שותף, יחד עם מורו ורבו, יוסף בן דוד ז״ל שהלך מאתנו בטרם עת כבר ב-1986, במאמר על סוציולוגיה של החקלאות בארץ. מאמר זה התפרסם בכתב העת מינרבה ב-1976, והסתמך על עבודת הדוקטורט של שאול אצל בן דוד[2]. באותה תקופה לא הכרתי את שאול היטב וזהותו בעיניי ובעיני תלמידי המוסמך בהיסטוריה ופילוסופיה של המדע (עליהם נמנו גם מרה בלר, ימימה בן מנחם, וגד פרוידנטל) היתה כ״אסיסטנט״ של בן דוד, מעין שילוב של עוזר הוראה ומחקר.

לאחר מותו בטרם עת של בן דוד, ובעקבות ״סוציולוגיה פוליטית של המחלקה לסוציולוגיה״[3], שאול הצטרף למכון ליהדות זמננו. במכון זה, לאחר ששימש כעורך שותף של שניים מהכרכים של "תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים", גילה שאול את ייעודו המקצועי כחוקר ומקדם חקר המדע הישראלי. שאול אירגן סדנא בנושא זה במוסד ון ליר בירושלים, וכך נסחפתי גם אני לנושא כששאול הזמין אותי להרצאת אורח והבהיר שעליי לדבר רק על נושא של מדע ישראלי. זה לא היה פשוט כי עד אז עסקתי בהיסטוריה משווה של ביולוגיה מולקולרית, ולמרות כיסוי רחב יחסית של ארצות כמו בריטניה, צרפת וארה״ב, בישראל לא עסקתי[4].  

לאחר מאמץ מחשבתי מסוים, נזכרתי שגיליתי בעבר בארכיון אמריקאי, בו לא רק חקרתי אלא גם התפרנסתי כסטודנטית מסייעת לארכיבאים בהכנתו לקיטלוג, שמדען מחלוצי הדנ״א מאוניברסיטת מקולומביה עליו כתבתי את מאמרי הראשון, לא הוזמן לכנס בינלאומי למקרו מולקולות שהתקיים במכון ויצמן ב-1956. החלטתי לחקור כיצד יתכן הדבר, וזה הביא אותי בין היתר לארכיונים של המארגנים, חלקם בחו״ל. המארגן המקומי של הכנס ב-1956 היה אהרן קציר, ובאמצעותו ניתן היה להבין איך הכנס המדעי הגדול הראשון בארץ, ״נחטף״ לצרכי פוליטיקה, גם פנימית וגם חיצונית. עבודתי על ההרצאה ובעקבותיה על מאמר ששאול הזמין אצלי עבור כרך מיוחד ל-60 שנות מדינה[5], חשפו אותי לעיסוקיו של שאול בנושא זה, שכללו בין היתר מאמר על פועלו של אהרון קציר ביסוד האקדמיה למדעים[6].

ירון אזרחי.PNG
דברים לזכרו של פרופ' ירון אזרחי ז"ל

מאת ד"ר ענת לייבלר

התכנית למדע, טכנולוגיה וחברה, אוניברסיטת בר-אילן

פרופ׳ ירון אזרחי הלך מאיתנו היום, יום רביעי 30.1.19, לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. זהו יום עצוב לכולנו.

פרופ׳ אזרחי היה אינטלקטואל מעמיק, איש מדע המדינה ופילוסופיה פוליטית. כתיבתו חצתה תחומי ידע רבים, הן ציבוריים והן אקדמיים, כאלה שעוסקים בדמוקרטיה הישראלית והאמריקאית, בהיסטוריה של המדע המערבי ובמסורת החשיבה הפוליטית, מימי הובס ועד ימינו, ובחיבור ביניהם. הישגיו רבים ומעמידים אותו בחזית אחת עם גדולי החוקרים בעולם. את הדוקטורט שלו קיבל מאוניברסיטת הרווארד והצטרף לסגל האוניברסיטה העברית בשנת 1972. במהלך הקריירה שלו הוא שימש כיועץ לגופים רבים כמו הבית הלבן, האקדמיה האמריקאית הלאומית למדעים, וועדת קרנגי למדיניות המדע, OECD, והאקדמיה הישראלית הלאומית למדעים. אזרחי היה חבר בכיר במכון ון ליר ירושלים, שהה כעמית מחקר במרכז ללימודים מתקדמים באוניברסיטת סטנפורד, וכפרופסור אורח באוניברסיטאות פנסילבניה, דיוק, הרווארד, פרינסטון, בראון,  ב ETH ציריך ובמרכז קרן רוקפלר בבלג׳יו.


במאמריו ובספריו הניח ירון כמה מהיסודות המושגיים החשובים בלימודי מדע, טכנולוגיה וחברה. ספרו משנת 1990 על נפילתו של איקרוס[1], השפיע רבות  על לימודי מדע, טכנולוגיה וחברה. הספר עוסק באופן שבו המדע האמפריציסטי-ניסויי הפך למודל עבור הפוליטיקה האמריקאית ולמשאב לביסוס סמכות פוליטית והשגת לגיטימציה בציבור. בכך הוא הרחיב את הדיון בקשר שבין מדע לפוליטיקה מהתמקדות בפרקטיקות שבמרחב המצומצם של המעבדה אל תפקיד המדע והטכנולוגיה במדינה המודרנית ובמשטר דמוקרטי. גם ספרו מ-2012 אשר עוסק בפעולת הדמיון של דמוקרטיות[2] מתייחס אל הקשר שבין מדע, טכנולוגיה והסדר הפוליטי חברתי, אבל בשעה שספרו הראשון מתאר את מקור הסמכות הפוליטית כמבוססת על המדע הניסויי ועל חוקי הטבע, הרי שבספר זה אזרחי מתמקד באמצעי התקשורת ההמונים ובייצוגים מהתרבות הפופולרית אשר באמצעותן חברות וציבורים גדולים מדמיינים את הסדר החברתי ובכך הם מעצבים את המציאות הפוליטית בת זמננו. אזרחי כתב מאמרים רבים שיוצרים זיקה בין המדע לחשיבה הפוליטית. בשנת 1995 טבע את המושג ״אפיסטמולוגיה אזרחית״ שלימים יפותח בספר designs on nature אותו כתבה עמיתתו וחברתו פרופ׳ שילה ג׳זנוף[3].

כתיבתו של ירון היתה גם פובליציסטית ונבעה ממחויבות אזרחית עמוקה להשפיע ביצירת סדר חברתי ליברלי מתוקן. הוא התראיין באמצעי התקשורת הדיגיטליים בישראל ובארה״ב כמו הBBC, CNN,  ובתוכניות -"60 דקות"‏ "Charlie Rose",. הוא פרסם מאמרי דעה בעיתונות היומית המקומית והבינל״א כמו "ניו יורק טיימס", "וושינגטון פוסט" ו"טיים מגזין״. בשנת 1992 הצטרף כעמית בכיר למכון הישראלי לדמוקרטיה, ובתפקידו זה, יחד עם קולגות מהמכון ועיתונאים בכירים, פעל להקמת העין השביעית, כתב עת אשר עסק בסוגיות אתיות שאיתן מתמודדת העיתונות ובתפקידה ככלב השמירה של הדמוקרטיה. בשנים אלה הוא פרסם את הספרים: בעלות צולבת - שליטה ותחרות בשוק התקשורת הישראלי: היבטים כלכליים ומשפטיים והשלכותיהם על הדמוקרטיה הישראלית (עם זוהר גושן ושמואל לשם); ישראל לקראת דמוקרטיה חוקתית: עקרונות לתיקון מדינה ומשטר (עם מרדכי קרמינצר), 2001; Rubber Bullets: Power and Conscience in Modern Israel.

בשנת 2017 יצא לאור הספר להלחין כוח, לשיר חירות: קשרים גלויים וסמויים בין מוזיקה לפוליטיקה במערב, אותו כתבו יחד הזוג פרופ׳ רות הכהן-פינצ׳ובר ופרופ׳ ירון אזרחי. ״המוזיקה היא אחד מאמצעי הביטוי המרכזיים של חברה מתפתחת, ופה הפלורליזם המוזיקלי נותן את האפשרות לריבוי הביטויים האלה שישקפו את החברה שלנו״ כך אמר בראיון עם צאתו של הספר.


שנינותו של פרופ' ירון אזרחי, מבטו הנוקב, לשונו החדה, חוש ההומור שלו, גם זה העצמי, קסמו האישי, וחברותו יחסרו עד מאד.


ד״ר ענת לייבלר,

התוכנית ללימודי מדע, טכנולוגיה וחברה

אוניברסיטת בר-אילן


[1] The Descent of Icarus: Science and the Transformation of Contemporary Democracy, Harvard University Press, 1990.

[2] Imagined Democracies: Necessary Political Fictions, Cambridge University Press, 2012.

[3] Jasanoff, Sheila. Designs on nature: Science and democracy in Europe and the United States. Princeton University Press, 2011

The philosopher of science Joseph Agassi passed away this Sunday (January 22nd). Agassi was one of the most prolific and profound authors of the 20th century, a pioneer of the historiography of science and the philosophy of technology. He was a disciple and critic of Sir Karl Popper, emphasizing the crucial role of metaphysical systems in science and expanding Popper’s Critical Rationalism to such realms as ethics, aesthetics, the philosophy of psychiatry and the philosophy of education. Agassi was also a fierce and fearless critic of Israeli politics, identifying its core problem as the state’s persistent conflation of a pre-modern tribal/ethnic/religious identity with the normal modern civic nationality. Since civic nationhood is a minimum requirement of democracy, he concluded, Israel will not be able to remain democratic without resolving the conflation.


Agassi received his MA in physics from the Hebrew University of Jerusalem (1951), and his Ph.D. in Science, Logic and Scientific Method from the LSE (1956). In the years 1953-1956 he was Popper’s research assistant. He accompanied Popper’s 1956-7 visit to the center for advanced studies at Stanford and then taught at the University of London (1957-1960) as Popper’s designated successor. During that decade he was an influential and central part of the vibrant intellectual milieu that included J. Watkins, A.I. Sabra, J.O. Wisdom, I. Lakatos, P. Feyerabend I.C. Jarvie and A. Musgrave.


In 1960 Agassi decided to leave his respectable and promising position at LSE in search of his own independent philosophical path. On this surprising decision and its circumstances he wrote in his autobiographical book A Philosopher's Apprentice. He served as the head of the philosophy department at the University of Hong Kong (1960-1963), and then moved to the University of Illinois (1963-1965). He then received a position at Boston University (1965- 1985). Since then, he held a dual position at York University, Toronto (1982-1997, and thereafter as Professor Emeritus) and at Tel Aviv University (1971-1996, and thereafter as Professor Emeritus).


Agassi was a member of the World Academy of Sciences, the American Academy for the Advancement of Science, and the Royal Canadian Society. He published over six hundred articles and reviews in the scientific press and many more hundreds of articles in the popular press. He wrote and edited over twenty books (including Science in Flux, Science and Society, The Gentle Art of Philosophical Polemics, Paranoia, Science and Culture and Popper and his Popular Critics). He lectured at dozens of universities as a guest lecturer, including every renowned university in Europe and Northern Europe. He won a Rockefeller scholarship, which he eventually declined, and received the Humboldt scholarship twice.


He will be remembered, above all, for his dazzling originality, his playful style, his exceptionally rare personal and intellectual courage, his formidable compassion for the agonies of students and his ability to stimulate them to explore their own path to intellectual autonomy.

bottom of page