המחקר שלי עוסק בביקורת על גישות רדוקטיביות בפילוסופיה של המיינד ופילוסופיה של מדעי הקוגניציה. ספציפית, אני מתמקדת בפילוסופיה של דניאל דנט. המחקר שלי אורג יחד ביקורות מארבע גישות שונות לפילוסופיה של המדע שמבהירות שהגישה הרדוקטיבית של דנט מובילה לתמונה חלקית ולא מספקת של המדע. 
הנקודה הזו מעניינת במיוחד כי דנט, והוגים רדוקטיביים נוספים, טוענים כי הגישות שלהם לחקר התודעה נועדו לקדם את ההבנה המדעית של היכולות הקוגניטיביות של בני האדם. 
אולם, המחקר שלי מראה כי אם נאמץ את הגישה של דנט להבנה של התודעה, נקבל תמונה מאוד בעייתית של המדע. כלומר, בניגוד לביקורות המתמקדות במחירים שהפילוסופיה של דנט עלולה לגבות מההבנה שלנו את בני האדם ואת עולם החושים והרגשות, הביקורת שלי מתמקדת במחיר שהפילוסופיה הזו גובה מהמדע. ספציפית, אימוץ עמדה רדוקטיבית כמו זו של דנט מובילה לתמונה חלקית של המדע, שאינה מסוגלת להסביר את הרציונליות של המפעל המדעי או את היתרון האפיסטמולוגי של המדע על פני גופי ידע אחרים. 
כלומר, תחת הנסיון המוצהר לקדם את המדע, המבוסס על ההנחה המובלעת שהמדע הוא אכן צורת ידע עדיפה דרכה יש להבין את העולם וספציפית, את התודעה האנושית, דנט למעשה ממוטט את היכולת לטעון עבור המדע כצורת ידע עדיפה אפיסטמולוגית.
המחקר שלי מבסס את הטיעון הנ״ל על ידי בחינת הגותו של דנט מול פילוסופים מאסכולות שונות. אני בוחנת את ההגות של וילפריד סלרס, צ׳ארלס טיילור, אוולין פוקס קלר ופילוסופיות פמיניסטיות של המדע ואלפרד נורת׳ ווייטהד. כל אחת מהביקורות הללו מחדדת את הטיעון של דנט ובו זמנית את הדרך שבה הוא לא מאפשר לטעון עבור מדע רציונלי. 
זה חשוב מכיוון שההגות הרדוקטיבית של דנט היא בעלת השפעה, בעיקר בכל הנוגע למדעי המוח והקוגניציה. ספציפית, היא מאומצת על ידי מדענים שרואים בה דרך להתקדם מעבר לראייה מיסטית, או קסומה של המוח. אולם, להבנתי, בהגותו ישנה דווקא סכנה עבור המדע שיש להבין בכדי לא לפגוע ביתרון האמיתי של המדע כגוף ידע ביקורתי.